נאומי פתיחה וסיום מאת נשיא הרפובליקה של אזרבייג`אן מר היידר אלייב בישיבת הוועדה להכנת נוסח החוקה החדשה של רפובליקת אזרבייג`אן – ארמון הנשיא, 5 בנובמבר שנת 1995

 היום  אנו מקיימים ישיבה נוספת, וייתכן שזו תהיה האחרונה, של הוועדה להכנת נוסח החוקה החדשה של רפובליקת אזרבייג'אן. בישיבת הוועדה שהתקיימה ב-2 בנובמבר אנחנו דנו בפרק אחד של החוקה לאחר קיום הדיון הציבורי בנוגע לאותו הפרק. לעומת זאת, היום עלינו לבחון הצעות, תוספות ושינויים שהוצגו ע"י הציבור, האוכלוסייה וכלי התקשורת לאחר פרסומו, וכן לאחר הדיון הציבורי שעסק בפרוייקט החוקה. עלינו להגיעו למסקנה ברורה בנוגע לכל אלה, לקבל את אלה שראוי לקבלם ולשדרג עוד יותר את הפרוייקט הזה.

חברי קבוצת המיקוד של הוועדה בחנו וסקרו את כל ההצעות שהתקבלו, והקבוצה הנ"ל הגיעה למסקנה ברורה בנושא זה. לכן, ניתן לארגן את עבודת הוועדה באופן כזה שקבוצת המיקוד תציג בפנינו את דעותיה, ואנחנו, חברי הוועדה, נקבע אילו מבין ההצעות האלה לאשר ואיזה מהן לדחות. הנני סבור שחובה עלינו להשלים את העבודה הזאת, והנוסח הסופי של הפרוייקט לאחר הכנתו חייב בסופו של דבר להתפרסם.

לפני שיושמע בפנינו המידע של קבוצת המיקוד בנוגע להצעות הללו, לפי דעתי עלינו לסכם את הדיונים שהתקיימו לגבי סעיף ה-23 של החוקה. ידוע לכם כי בשל חשיבותו המיוחדת של סעיף זה ובשל כך שקיים מספר דעות שונות עליה, הסעיף הנ"ל נדון בהרחבה. לאחר הדיון הציבורי הרחב סעיף זה נדון מחדש באקדמיה למדעים בהשתתפות של אנשי הרוח ונציגי המוסדות האקדמיים, ארגוני היוצרים והאוניברסיטאות. לאחר מכן ב-2 בנובמבר סעיף זה נדון בוועדת החוקה בהשתתפות של רבים אחרים. דיון זה נמשך כחמש שעות. באותה ישיבה שמענו את כל ההצעות, ולהזכירכם שום החלטה לא התקבלה אז. היום עלינו לקבל החלטה. אי לכך, לפני שנקשיב לדברי קבוצת המיקוד לגבי כל שאר ההצעות, לפי דעתי אנו חייבים להשלים את הדיון שלנו בנוגע לסעיף הזה ולהגיע למסקנה סופית, ורק לאחר מכן לבחון הצעות הקשורות לשאר הסעיפים.

לכן אני מעביר את זכות הדיבור למר ראמיז מכטייב אשר ידווח על תוצאות הדיון שהתקיים בישיבת הוועדה ב-2 בנובמבר...

***

ובכן, ניתנה אפשרות למדענים, הסופרים והמומחים שלנו להביע את דעותיהם במסגרת שני דיונים נרחבים. אבל לפני כן ולאחר שפרוייקט החוקה פורסם בעיתונות, הוא נדון בקרב האוכלוסייה, העם. בפעם שעברה אמרתי והיום קיבלתי עדכון חדש על כך שקבוצת המיקוד מודיעה על קבלה כשלושת אלפים הצעות לגבי סעיפי חוקה שונים. בין ההצעות הללו יש 23 הצעות בנוגע לשפה הרשמית של אזרבייג'אן. מגישי ההצעות הללו מציעים לכנות את השפה הרשמית כשפה טורקית או כשפה אזרית טורקית. בישיבה של ועדת החוקה ב-2 בנובמבר נשאו את דבריהם מספר חברי הוועדה – שמותיהם הוזכרו כאן – וכל אחד מהם הביע את דעתו. ומה ברצון שאר חברי ועדת החוקה לומר בעניין זה?

הנאום בסיום הישיבה

קבלת החוקה החדשה של הרפובליקה העצמאית של אזרבייג'אן – זוהי משימה מאתגרת ביותר אך יחד עם זאת גם משימת כבוד חשובה. אנו ברי מזל של ממש כי המשימה הזאת הוטלה דווקא עלינו. עם זאת, עלינו להבין את עוצמת האחריות ולהפנים כי נצטרך לעד לשאת באחריות בגין העבודה הזאת בפרספקטיבה היסטורית בפני הדורות הבאים. אי לכך, עלינו לשים דגש מיוחד לנושא זה, לעבודה הזאת, להתייחס לעניין באופן אובייקטיבי ולהתאזר במלוא הסבלנות והאחריות. היום ברצוני להצהיר שמיום הקמתה של וועדת החוקה ועד היום נוצרה בוועדה הזאת אווירה הבאה: חברי ועדת החוקה כולל אנוכי במעמד יו"ר הוועדה עושים את מירב המאמצים על מנת למלא את המשימות שעומדות בפנינו בהסתמך דווקא על העקרונות הללו.

העבודה עומדת להסתיים. היום עלינו להביא את הדיון לסיומו, לבחון הצעות אשר הגיעו לאחר הדיון הכלל-ציבורי, להכין את גרסת נוסח החוקה הסופית וכן לפרסמה. במסגרת התהליכים הללו אתם, חברי ועדת החוקה, רואים, כפי שגם כלל הציבור רואה שאני משתדל לבחון באופן יסודי ונרחב את הסעיף בנוגע לשפת המדינה הרשמית. ואני מייחס לזה חשיבות רבה, ללא קשר למשך הזמן שהושקע בכך.

אני רואה שחלקכם – חסרי סבלנות, ויש הסבורים כי הנושא ברור ויש לקבל החלטה. אך אני חושב כי יש להבהיר את העניין לחלוטין. אם אני באופן אישי הייתי מתייחס לסוגייה הזאת מנקודת מבט כללית, היינו עדיין דנים פעמים חוזרות ונשנות בנושא, דעתם של רוב חברי הוועדה היא אחידה.

בראש ובראשונה, הנושא נדון בקבוצת המיקוד בעת הכנת הפרוייקט בוועדה. הפרוייקט נבדק מספר פעמים. לאחר מכן, ב-14 באוקטובר, בעת הדיון בנושא החלפנו דעות לגבי הסעיף הזה. אמרתי מספר פעמים כי עמדתם של שלושה מתוך כלל חברי הוועדה הייתה שונה מהאמור בסעיף החוקה המתייחס לשפה הרשמית של מדינת אזרבייג'אן, דהיינו, עד כה השפה הרשמית הוגדרה כשפה אזרית, וכעת יש לרשום אותה כשפה טורקית אזרית, או, כפי שנאמר מאוחר יותר, שפה אזרית (טורקית). שאר חברי הוועדה לא תמכו בכך. כולם היו בעד השפה האזרית. חבר הוועדה מר אטיבאר ממדוב שנשא את דבריו היום לא הביע אז דעה אחרת, הוא לא דיבר כלל.  במקרה זה, אם אני כיושב ראש הוועדה הייתי מתייחס לסוגייה זו מנקודת מבט של עקרון כללי (כלומר, שלושה אומרים שיש לרשום ככה וכל השאר אומרים אחרת), אזי היה אפשר לסיים את הפרשה בצורה כזאת. למרות ששלושה מתוך כלל חברי הוועדה מהווים מיעוט, אני סבור כי, ראשית, יש להתייחס ולקחת בחשבון את דעתו של כל אחד מחברי הוועדה, ושנית, אלה שהביעו את הדעות הללו, הם נציגי מעמד המשכילים שלנו אשר ידועים בתחומי תרבות, מדע וספרות, הם אנשים שפעילותם הייתה נרחבת. ולפיכך, בדעותיהם יש לדון באופן יסודי. אך יחד עם זאת, בשל העובדה שבחוקה משנת 1978 כשפה רשמית של מדינת אזרבייג'אן הייתה רשומה שפה אזרית, וכיוון שהשפה האזרית השתרשה בכל תחומי חיינו במשך עשרות שנים, רשמנו בסעיף 23 של הפרוייקט כי "השפה הרשמית של מדינת אזרבייג'אן היא השפה האזרית". ואת זה הצענו לדיון ציבורי.

אך אתם יודעים, - דיברתי על כך בפגישות הקודמות שלנו, - ניסיתי לברר עד כמה מקובלות מבחינה היסטורית ומדעית עמדותיהם של אלה המחזיקים בדעה אחרת, עד כמה מבוססים נימוקיהם. במשך כל הזמן הזה ניסיתי ליצור תנאים המאפשרים לאנשים לדבר באופן חופשי, כדי שכל אחד יביע באופן חופשי את דעתו. ומצד שני, אני בעצמי ולעצמי רציתי לברר את העניין במהלך הדיונים והוויכוחים.

למרות שאני מכיר את הנושא הזה לעומק, אני גם מכיר היטב את תולדות העם שלנו, את השפה שלנו. הדרך ההיסטורית אותה עברה השפה שלנו מוכרת לי כפי שהיא מוכרת גם לאחרים, ואולי אף יותר מאחרים. לכן היה זה הגיוני שהייתי מיד מחליט להחזיק בעמדה חד משמעית. אבל לא עשיתי כך. אני סבור שזה היה נחוץ, זה יצר תנאים המאפשרים להעלאת רעיונות ע"י המומחים והאנשים המתעניינים בנושא. ולכן לאחר שהפרוייקט פורסם בעיתונות, מצאנו לנכון לחזור ולדון בנושא הזה שוב.

ב-31 באוקטובר באקדמיה למדעים נציגי מעמד המשכילים משלל התחומים דנו בסוגייה הזאת. יותר מ-25 דוברים נשאו את דבריהם. לא הסתפקתי בכך. ב-2 בנובמבר הקדשתי את ישיבת ועדת החוקה אך ורק לנושא זה. ניהלנו דיון במשך קרוב ל-5 שעות. ייתכן והיה אפשר לקבל החלטה מיד לאחר הדיונים הללו. אך כפי שאתם רואים אני ממשיך כאן היום לדון בנושא בהשתתפותם של חברי ועדת החוקה ושל חברי קבוצת המיקוד. בעקבות כל הדיונים הללו ברצוני להביע את דעתי גם.  

שפה, אומה – אלו מושגים פילוסופיים והיסטוריים. בני אדם מאז הופעתם על כדור הארץ תיקשרו ביניהם בשפות שונות. היכן שהיו אנשים הייתה שפה לתקשורת ביניהם. מיום הופעת בני אדם בעולם נוצרו שבטים, קבוצות אשר התרחבו וקיבלו צורה של אומות. ולכן מושגי אומה ושפה, שוב אני חוזר, הם מושגים פילוסופיים והיסטוריים. על פי חוק הדיאלקטיקה, שני המושגים הללו מאז ומתמיד באופן קבוע עברו תהליכי התפתחויות ושינויים.

אני מאמין שההיסטוריונים והפילוסופים שלנו יסכימו עם דבריי בהתבסס על נקודת מבט מדעית. ובכן, אף אחד לא יכול לומר שדברים אשר נאמרו ע"י מישהו במאה ה-12 יכולים להוות עבורנו דוגמה היום. איש לא יכול לטעון גם כי עבורנו צריכים להוות דוגמה דברים שנאמרו במאה ה-15. יש לקחת את זה בחשבון ולזכור זאת. היום, כאשר אנו דנים בסוגייה של השפה הלאומית שלנו, אסור לנו לאפשר מצב כלשהו של היצע וביקוש. כל החלטה שנקבל עשויה למצוא או לא למצוא חן בעיני מישהו, והדבר לא אמור להטריד אותנו. עלינו לקבל את זה על בסיס העובדות הריאליות ואין אנו צריכים להתנצל בפני איש: סליחה, אנחנו אחים, אבל אנו רוצים לעשות את השפה שלנו ככזאת... אינני מסכים גם עם זה.

במהלך הדיון שהתקיים ב-2 בנובמבר אחד המדענים מתחום הבלשנות אמר – ואני מסתמך על דבריו –  כי שטחה של ברית המועצות לשעבר היה מיושב ע"י 23 עמים דוברי הטורקית. דהיינו, העמים דוברי הטורקית הם רבים, כמו גם רבים העמים והאומות אשר שפותיהם התפתחו מהשורשים הטורקיים. אם בברית המועצות לשעבר היו 23 עמים דוברי הטורקית, אזי הם קיימים גם מעבר לגבולותיה. וזה טבעי, היות וכל שפות העולם מחולקות לקבוצות שונות, וקבוצות השפות הללו התפתחו במשך כל תולדות האנושות, במשך מאות שנים, ולאחר מכן הן הסתעפו, וכל אחד מתת הענפים האלה התפתח לחוד כתוצאה מתהליכים מסויימים והגיע לרמה הנוכחית.

אין ספק כי הרמה הנוכחית של שפות העולם – היא לא הרמה הסופית. האנושות והחברה האנושית הם ניצחיים, הכל ממשיך להתפתח, ומה יהיה בעוד מאה, מאתיים, חמש מאות שנים - נשגב מבינתנו. אבל, ללא כל ספק, העולם והפנורמה העולמית לא יישארו כפי שהם. הכל הולך ומתפתח. אי לכך, כמובן, גם העמים דוברי הטורקית אליהם אנחנו משתייכים, הסתעפו, כל אחד מהם התפתח בכיוון משלו בהשפעת אזור התיישבותו, מיקום, שכניו וגורמים אחרים.

אמנם השפות האלה, כלומר השפות השייכות לקבוצה הטורקית, הגיעו לרמה של שפות רשמיות של מדינות רק במאה ה-20. אני כבר לא מדבר על שפות אירופאיות אחרות. כאשר שפה מקבלת סטטוס של שפה רשמית, זה כמובן קשור באופן ישיר להקמת כל מדינה והכרזתה כמדינה.

האימפריה העות'מאנית והשפה העות'מאנית מוזכרים לא מעט בדיונים שלנו. אמנם ידוע שהשפה הטורקית לא הייתה השפה הרשמית של האימפריה העות'מנית, וכך היה עד המאה ה-19. ההיסטוריונים שלנו מודעים לכך היטב. האימפריה אמנם הייתה עות'מנית אך השפה הרשמית לא הייתה טורקית. תבדקו בארכיונים ותעיינו בספריהם של העות'מנים, תראו פקודות של הפדישחים, של הסולטנים – הן לא היו כתובות בשפה הטורקית. כל אלה נכתבו בערבית ובפרסית. תבקרו במוזיאונים באיסטנבול ותתרשמו מהם. קרוב לוודאי רבים כבר ביקרו שם וראו את זה. ומי שטרם ראה שיסע ויראה.דיברתי על זה בעת משא ומתן שלי עם ראשי השלטון של טורקיה. הם אומרים שאכן בדיוק כך היה. ועל בסיס זה נבנתה השפה הטורקית הנוכחית לאחר הקמת הרפובליקה הטורקית, והשפה הזאת הוכרזה כשפה הרשמית של טורקיה. השפה הזאת התפתחה שם, האנשים החיים במחוזות האלה, הטורקים, העמים דוברי הטורקית הפכו את השפה הטורקית לשפה הרשמית של המדינה. העובדה שרפובליקת האחים והידידים שלנו - הרפובליקה הטורקית – נוצרה כרפובליקה כתוצאה מפעילותו של אטאטורק הגדול, ושהרפובליקה הזאת תפסה את מקום הכבוד שלה בחברה הבינלאומית, ויש לה שפה רשמית משלה, זה משמח אותנו עד מאוד. אנחנו כמדינה ידידותית של טורקיה חושבים שזהו הישג גדול.

אנשים החיים היום על אדמותינו, כלומר באזרבייג'אן, אנשים החיים באיראן אשר דוברים את השפה שלנו, וכן אלה המתגוררים במזרח טורקיה המכונים אזרים, במאה הקודמת וכן במאה ה-20 דיברו באותה שפה בה גם אנחנו מדברים. ולכן הענקה לשפה שלנו של סטטוס שפת המדינה הרשמית התרחשה רק בחוקה של שנת 1978. עד אז לא היה לשפה שלנו סטטוס מדיני. כולם צריכים לדעת את האמת הזאת. 

אנו לנצח אמורים להיות אסירי תודה לאבותינו, משום שגם בימים ההם כאשר אדמותינו, השטחים שלנו עברו לידי שאחים, סולטנים, ח'ליפות, מדינות שונות, שפתנו לא אבדה, היא נשמרה והתקיימה. שפתנו נשתמרה כמובן הודות לעם אך בעת ובעונה אחת גם בזכות יחידי הסגולה של העם שלנו. המשורר, הפילוסוף ואיש האשכולות הדגול שלנו ניזאמי גנג'בי, אף על פי שהוא כתב את יצירותיו בפרסית, בכל זאת אמר את דבריו בנוגע לשפה הטורקית. פיזולי הגדול, למרות שיצר את רוב העבודות שלו בערבית, כתב גם בטורקית ותרם להתפתחותה של השפה שלנו. מולה פאנאך ואגיף, מירזה פאטאלי אחונדוב, אנשי האשכולות אשר פעלו במאה ה-20, סופרים וביניהם ג'ליל ממדקוליזאדה, משוררים, פוליטיקאים והוגים – חסן ביי זרדבי, אחמד ביי אגאייב, עלי ביי גוסיינאדזה, פטלי חאן חויסקי, ממד אמין רסולדזה, נרימאן נרימאנוב, דאדאש בוניאטזדה ואחרים ביצירותיהם, בפקודות שפירסמו, בצווים ומסמכים שכתבו פיתחו את שפתנו. ועדיין השפה שלנו לא קיבלה סטטוס של השפה הלאומית.

האוצר הגדול ביותר שלנו טמון בכך שעל אף כל זאת השפה שלנו התקיימה והתעשרה משנה לשנה. אמרתי את זה לא פעם ואני רואה לנכון לומר שוב שבשנת 1920 השפה שלנו לא הייתה כל כך עשירה, ואילו היא הייתה כה פשוטה, נקיה, ברורה ומושכת. בשנת ה-30, בשנת ה-40 גם לא כך היה המצב. זאת אומרת, ככל שהחברה התפתחה, ככל שהעם שלנו פיתח את התרבות והמדע שלו, התקדם, אימץ חידושים מהתרבות העולמית, הוא פיתח משנה לשנה גם את שפתו. אם נבחן את המאה ה-20, לרבות תקופה החל משנת ה-20 ועד היום, נגלה שבאזרבייג'אן הופיע צבא גדול של מדענים-בלשנים, חוקרי הספרות, משוררים, סופרים ועיתונאים.

דווקא בתקופה הזאת הצלחנו לרומם את שמו של ניזאמי גנג'בי ולהפוך אותו למפורסם בכל העולם, הודות למאמצנו מכירים בכל העולם גם את מומחד פיזולי, את נאסימי, את וגיף, את מירזה פאטאלי אחונדוב, את סביר, את סעיד אזים שירווני, את אבבאסקולי אגא בקיחנוב, ואת כל זה עשינו באותו הזמן. האומנם האישים האלה היו כה ידועים בעולם בעבר, בתקופות הקודמות? לא, מעולם לא. זהו פרי של ימינו, וכל זה היה קשור לשמו של אזרבייג'אן ולשפה שלנו.

לראשונה בשנת 1948 תירגמנו את יצירותיו, את כל הפואמות של ניזאמי גנג'בי, כולל "חמסה", לשפה שלנו, לשפה האזרית, כלומר לשפה בה אנו משתמשים כעת בחיינו. הנכסים הרוחניים הללו הובאו לידיעת בני עמנו. עליכם לדעת גם שאני לראשונה הצלחתי לגרום לכך ש"חמסה" של ניזאמי גנג'בי יתורגם לשפה הרוסית וייצא לאור במוסקבה. אתם, כלל הציבור, אמורים לדעת שבזכותי "חמסה" של ניזאמי גנג'בי בשנית הוצאה לאור ברוסית במוסקבה, בבית הוצאה לאור "ספרות יפה". עסקתי בזה מספר שנים. פואמות של ניזאמי גנג'בי לא פורסמו בהיקף המלא שלהן בשפה הרוסית. גם לאחר מכן החיים לא סיפקו לי הזדמנות. באותה תקופה כאשר טיפלתי בעניין הזה במוסקבה, התברר לי כי תרגום לרוסית של יצירותיו של ניזאמי גנג'בי לא היה מושלם ושלם. באותה תקופה הצבתי לעצמי את המטרה וניסיתי להשיג אותה. הקמתי מחדש קבוצת מתרגמים כדי לתרגם את יצירותיו של ניזאמי גנג'בי משפת המקור לשפה הרוסית. וזה היה לא רק עבור רוסיה, כי הרי מדברים ומבינים רוסית גם במדינות אחרות, מלבד רוסיה. כל אלה – הישגים של תקופה זו.

לרגל ציון 600 שנה של נאסימי, אנו לראשונה תרגמנו את יצירותיו לשפה האזרית והענקנו אותן לעם שלנו.

ובכן, התקופה הנוכחית היא פורה ויעילה מאוד בתחום הספרות וההיסטוריה שלנו, ובתקופה הזאת גם השפה שלנו התפתחה רבות. לשם קבלת הסטטוס של שפת המדינה הרשמית יש צורך בקיום המדינה. אם שפה כלשהי לא מייצגת מדינה, איך שלא יהיה, ולא משנה איך נקרא לשפה זו או אחרת, היא לא תוכל להיות שפת המדינה הרשמית. מבחינה משפטית ופילוסופית חייבית להיות מודעים גם לזה.

אמנם לא הייתה לנו מדינה עצמאית כאשר היינו בהרכב של ברית המועצות, אנחנו היינו רפובליקה של ברית המועצות, אך כן היינו מדינה עם המנון משלה, עם הסמל והדגל. נכון, כל זה היה קיים בתוך קנה מידה כלל-ארצי, אך זה היה קיים. בתקופה הזאת כמה רבים היו הקשיים שספגנו, כמה סבל עברנו על מנת להפוך את השפה שלנו לשפה הרשמית.

אך יחד עם זאת, סביר להניח, יכול לעניין אתכם הדבר הבא – ידעתי את זה, אבל ביקשתי כעת להביא לי את זה. חוקת ברית המועצות, אשר התקבלה בשנת 1977, כעת היא כאן בפני, ואם מישהו רוצה אפשר לקחת ולעיין בה, אין כאן סעיף שמתייחס לשפת המדינה הרשמית. בעת הדיון שהתקיים ב-2 בנובמבר ראש מינהל הארכיונים הנפיק אישור, ואז נודע כי בשנת 1936 בעת הכנת חוקת הרפובליקה של אזרבייג'אן בפרוייקט היה רשום כי יש לרשום כשפה הרשמית את השפה הטורקית. אך לאחר שנציגינו נסעו למוסקבה וחזרו משם, בעת קבלת החוקה בשנת 1937 לא נכלל בחוקה סעיף על שפת המדינה. סעיף המדבר על שפת המדינה לא נכלל גם בחוקה של ברית המועצות בשנת 1936. אין סעיף של שפת המדינה גם בחוקת ברית המועצות שהתקבלה בשנת 1977. הסיבה לכך נעוצה לא בכך שברית המועצות לא הייתה מדינה, כלל וכלל לא. ייתכן ואותם הגורמים אשר לא רצו לכלול סעיף של שפת המדינה, לא רצו הפרדה בין השפות. ובנוסף לכך הם ידעו כי ממילא השפה הרוסית היא השפה השולטת, ולכן אין צורך לעגן את העובדה בחוקה. זאת דעתי. אך תדעו, בנושא הזה לא דנו. ברצוני לבשר לכם גם שכאשר בשנות 1977-1978 ניסינו לרשום בחוקת הרפובליקה של אזרבייג'אן כי "שפת המדינה של אזרבייג'אן היא השפה האזרית", אמרו לנו ממוסקבה שהרי זה לא קיים בחוקת ברית המועצות, אז מדוע אתם רושמים את הסעיף הזה? הם אמרו: אצלנו אין ולכן לא צריך להיות גם אצלכם.

את השלבים האלה עברה התפתחות השפה שלנו, ולבסוף יש לנו היום את השפה הנוכחית – שפה עשירה. אם ניזכר שוב באירועים ההיסטוריים, החל משנת 1936 ועד היום השפה שלנו באזרבייג'אן נקראת השפה האזרית. בכל המסמכים השפה שלנו נקראת שפה אזרית. בחוקה משנת 1978 היה רשום כי "השפה האזרית הנה השפה הרשמית" וכיום כולנו אומרים כי השפה שלנו היא שפה אזרית.

בהבעת רגשי כבוד עמוקים ובהוקרה גדולה לשורשים ההיסטוריים שלנו, לעברנו, אנחנו יחד עם זאת צריכים היום לומר, ויש לנו זכות מוסרית לומר זאת, כי במאה ה-20 השפה שלנו עברה את שלבי ההתפתחות, היא נבנתה בצורה מסודרת וקיבלה את שמה הנוכחי ואף הגיעה לרמה של שפת המדינה הרשמית. ואם עכשיו נשנה את שמה של השפה, ניתן לה שם אחר, זה לא יהיה נכון מכל הבחינות – הן מבחינה היסטורית, הן מבחינה פילוסופית, הן מבחינה מדינית, בין אם אנו מתייחסים לנושא במונחים של ההווה או במונחים של העתיד של מדינתנו.

פעם אמרתי שלעולם אסור לנו לוותר על כבודנו הלאומי. כל עם ועם עבר את דרכו ההיסטורית שלו, לכל אחד יש את ההישגים משלו. בשטח שלנו, במסגרת הגבולות שהוכרו ע"י האו"ם, ברפובליקה של אזרבייג'אן מתיישבים האזרים. עברנו ידוע, אין אנו מכחישים אותו, ואני חוזר ואומר, לעם שלנו יש שורשים טורקיים. השפה שלנו שייכת לקבוצת השפות הטורקית. אך לעם שלנו כמו גם במצב של 23 השפות האחרות, יש את השפה משלו. אנחנו לא צריכים לצרף, לחבר, לערבב את שפתנו עם שפות אחרות. יש לנו שפה משלנו. והיא שלנו. אמרתי את זה ואני חוזר על זה שוב: שפות אחרות המשתייכות לקבוצת השפות הטורקית, ייתכן ויקנאו בנו, כיוון שהשפה שלנו מאוד עשירה.

אני מכבד ומעריך את כל השפות. אבל אני חושב שכל אחד מאיתנו יכול להיות גאה בשפה שלנו, בשפה האזרית. וזאת כי זוהי שפה עשירה מאוד, כבר ידועה בעולם. היא פיארה את שמו של העם שלנו, שמה של הרפובליקה שלנו ושל השפה שלנו. זאת המציאות. אינני מתייחס לתקופה שחלפה – זוהי מציאות הקיימת במשך 60 שנה. מציאות אשר מתפתחת מיום ליום, מדי חודש בחודשו.

אפילו למרות העובדה שבאזרבייג'אן השפה הרוסית הייתה דומיננטית, כמה שניסו באזרבייג'אן להדוף את השפה האזרית ולהפיץ כאן באופן נרחב את השפה הרוסית, הצלחנו לשמר את שפתנו ולהגן עליה. לא איבדנו את השפה שלנו. כיום אנחנו מדברים חופשי בשפה שלנו ומסוגלים לבטא כל מסר מורכב בשפתנו. זהו הישג אדיר. זהו הישג גדול בהרבה מאשר הישגים בכלכלה ועוד. לנו כמו לכל אומה יש את השפה שלנו והיא עד כדי כך עשירה שאנו יכולים לתאר בשפתנו כל אירוע בקנה מידה עולמי.

ולכן אני אומר שוב: תוך הבעת כבוד והערכה גדולים להסיטוריה שלנו, לאבותינו, היום עלינו לנקוט בצעד בעל משמעות היסטורית – לתת תוקף לשפה הרשמית של רפובליקת אזרבייג'אן העצמאית. והשפה הרשמית של רפובליקת אזרבייג'אן היא השפה האזרית.

בטוחני כי בהכנת הפרוייקט הזה ניתן לבחון סעיף מס' 23 ולשפר אותו עוד יותר. בכל מקרה, אנחנו מקבלים את זה ומציעים את הנושא למשאל עם. כן, שהעם יביע את דעתו. אבל גם אנחנו כנציגי העם, החברה, כבעלי סמכויות שניתנו לנו ע"י העם, היום מציגים את עמדתנו. אם אין התנגדויות, נסיים בנקודה זו את הדיון הזה.

הטקסט תורגם מהשפה האזרית לרוסית על פי עיתון "אזרבייג'אן", 6 בנובמבר שנת 1995.